<h1>ראבי"ה סימן תתק"א</h1>
<h2>דף קכא.</h2>
שלמה יתן שלום ליריאיו ולחושבי שמו אשר בגינם ברא טוב הצפון בו לעד והם הראויים לעמוד בהיכל מלך מפני קדושתם וחכמתם שחלק בהם, להראות פנים לכל דבר שיבא לידם לכמה עניינים, לאסור או להתיר או לטמאה או לטהרה, המה החכמים אשר מעולם, אנשי יראה וענוה ורבותי' קהילות הקודש שברינוס ושבקולוני'. אני הצעיר עבדיכם אשר מימיכם אני שותה ובאפר רגליכם אני מתאבק. באתי להרצות דברי רבותיי לפניכם במצוותם עלי, וזהו העתק דברי מורי הרב ר' אליעזר מוורונא, שהוא מרא דעובד'. רואה אני, מדקאמ' מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא אמר לעולם, ש"מ דלאו לעולם קאמר. וכך נראה שתלו רבותינו הדבר על החכמים דור ודור ויראי שמים, שיתכוונו וישכילו על העניין המאורע (בדרום) [בדורם], ולא יסמכו על רוב ספינות המטורפות בים וניטענות שרובם למיתה. אך אם יש (הזיקות) [חזקות] אחרות עם הרוב (וסמכו) [יסמכו] על הרוב. ודווק' כמו על עובד' דאתינן עלה, שיש עמה כמה חזקות, חדא שעתה שבע שנים בין פסח לעצרת שנטבעה הספינה בים סמוך לפודארנו ופאנו, שתי קהילות בפחות ממהלך יום, וע"ש נסעה הספינה שהיה בה ר' שלמה בנו של ר' יעקב מוורונא, וגם יהודי אחד עם בנו שהיה רוצה להביאו לוורונא ללמדו תורה, והוא היה מקהל פאנו, ובליל שבת היה רוח סערה בים, שזקני אותם המקומות לא זכרו כמותו מחזיק לאורך ימים, וכל הספינות שנמצא באותו הלילה באותו ים כולם נשבר סמוך ליבשה כי הדיחום על שפת הים לצד יישוב הקהילות. ושמענו כי יותר מס' ספינות נשברו באותה הלילה, וגם הספינה שהיו בה יהודים אחרים באותם עיירות נשברה בשבת וחזרו לביתם במ"ש. הנה חזקה שאם היו חיים איך היו עומדים ז' שנים חוץ לביתם. ובאותו הספינה שהיה אב ובנו ואותו ר' שלמה מוורונא נמצא משברי הספינה והכלים של שמן שהיו בה על שפת הים סמוך (לעיירות שהיו בה על שפת הים) לעיירות שהיו דרים בה ישראל. ואותו היהודי שהיה עם בנו הי' לו ב' כלים מלאים שמן בספינה ונמצאו על שפת הים והכירתם אשתו של אותו האיש והחזירו לה גוים שמצאום אחד מהם מן השמן שבו. ואותו ר' שלמה מוורונא שאנו מסתפקים עליו להתיר את אשתו הנזכרה לעיל, היה ילד כבן עשרים וארבע או פחות, איני יודע לכוין, ואשתו כבת כ' והיה לו בן ובת ממנה, וגם אביו בחיים ונתעשר אביו מירושה שנפלה לו, ושלח אביו שלוחים בספרד במקום שנשאו נשים ונולדו לו שם ושלח בעבורם והביאם אליו, ושמע בכל המקומות שנתעשר. והנה חזקה שאין הבן עובר על כיבוד אב ואם. ועוד חזקה שאין עובר על שאר כסות ועונה. ועוד חזקה שרחמי האב על בניו הקטנים. ועוד שתפס קנין אדעת' דשבועת' לחזור וללמוד בנו של בעל הבית משם. וזה אני אומר לפי סברתי, ששמעתי כן, שעל כל אלה החזקות לומר לסומכם לרובא דספינות שנטבעו למיתה. ואפי' לר' מאיר דחייש למיעוטא, הויא לה עובד' מיעוט' דמיעוט', ואפ"ה לא שכיחי ולא חיישי. ועל כן לא פסק התלמוד מים שאין להם סוף אשתו אסורה לעולם, כי אם תלה הדבר לפי ראות ת"ח ויראי שמים שבחר שישכילו על (הרבה) [הדבר] שאירע בדורם, שפעמים יש לתלות הדבר בגלים שהשפילוהו למרחוק או למקום קרוב, ואינו חוזר מפני שטבע שם עם ממונו ויש לו נושים שאם ידעו אנה הוא יתפסוהו, הילכ' כל אילו חזקות היו בטלים, כי לכך אינו חוזר ואינו מודה עצמו אפי' הוא גברא רבא מפני שהוא ירא מעשי'. אבל עובד' דאתינו עלה ידענו שאין לו נושים. ויש לומר נמי שמא היה לו איבה בלבו על אשתו מפני שלא מצאה חן בעיניו או אינו בר תשמיש כל זה אינו כאן. ע"כ הי' נרא' בעיני שאשתו מותרת לכתחילה לינשא, וכל ת"ח שיראת שמים בלבו יש לו לדקדק להתירה ולא לאוסרה כי היינו הולכי' אחר אומדן דעתו כל בני לומברדיא' היו אומרין על פי שבועתם, כי הם סבורים שאותם היהודי' שבאותה הספינה מתו בים, וגם הגוים שהיו באותה הספינה שהיו מאותם העיירות שהזכרנו לא נראה אחד מהם עוד, לא הספנים ולא השאר, שהיו יותר מכ"ב בני אדם. וכל מה שכתבנו למעלה לסמוך חזקות לרובא וחזקות כאילו יש להביא לי ראיות, ואני לא הארכתי בזאת האגרת כי כתבתיה לפי שעתה, מפני שלא חשבתי אילו הדברים, שכשתבא לי תשובה על הדברים אשר שלחתי לבודקם לאותם שני עיירות שנזכרות למעלה, לדעת על הבירור על היהודי' ב' עיירות כל עניין איך היה. אע"פ ששמעתי הדבר מפי אנשים נאמנים, עוד רציתי שיכתבו ויחתמו וישלחו אלי, ואז היה בדעתי להאריך לפי מיעוט שכלי בראיות ולדון לפני רבותי. כי נראה לי שיזכה לשמים כל חכם שיכול להראות פנים להיתר. כי האשה הגונה יושבת עגונה כל כך שנים רבות. (והרבו) [והרבה] חשו רבותינו לעיגון בנות ישראל. ועתה יראו רבותיי והנראה בעיניהם יכתבו להסכים עמי ועם חבירי ושלומם ושלום תורתם ירבה לעד אליעזר בר' שמואל ז"ל. איני יכול לעמוד על הסוף במים שאין לו סוף, כי קשה בעיני למה אסרו חכמים להינשא לכתחילה, דכיון שבדיעבד מותרת ש"מ אין כאן כי אם איסור דרבנן ומשום הכי בדיעבד מותרת. דאי ס"ד ספיקה דאוריית' היא, א"כ אז היינו אומרים תצא, כדמוכח בפ"ב דכתובת [כ"ב ע"ב] ובפ' האשה רבא [פ"ח ע"ב], דמסיק היא גופה באשם תלוי קיימ'. וטעם הדבר הוא, משום דקיימ' לן דרוב הנטבעי' ששהו במים בכדי שתצא נפשם ורוב ספינות האובדות במים למיתה אזלי, כדמוכח בפ' מי שמת [קנ"ג ע"ב]. ובדבר הזה דאמרי' דבדיעבד שריא גם ר' מאיר מודה, כדמוכח בפ' האשה ביבמות, ומשמע שהוא חשוב כמו מיעוט' דלא שכיחא אליב' דר' מאיר, לגבי מיעוט' דקטן וקטנה [קי"ט ע"ב] ומותרת לכתחילה, וא"כ כל שכן בכאן שהיה לנו להתירה להינשא לכתחילה במים שאין להם סוף, כמו שהוכחנו דמיעוט' גרוע הוא. והנה זה הדבר הוא כאן תמוה, כל שכן היאך נוסיף עדיין יותר תמהון לאסור זאת האשה לעולם. דהשת' היכא דאיכ' איסור' דאוריית', כגון אונס בגיטין [כתובות ג' ע"א], דמדאוריית' לא הוי גיטא, אפי' הכי משום עיגונ' דזמנין דאניס ואמרי' לא אניס אפקעינהו רבנן לקידושין וחשיב גיטא, כל שכן בכאן שאין צריך להפקיע, כי אם להעמיד דברי על דין תורה, דהוה לן למיחוש לעיגון ולעשות כמו בקטן ובקטנה שמא ימצא סריס ואז יוציאנה, כמו כן בכאן אם פעמים ויבא תינא, אבל לכתחילה לא נאסרנה מספק לעולם. שכל זה שהורגלו לפרש העול' שאסרוה גרס' משום דסתמ' קאמר אסורה ולא קא יהיב קצבה, ועל זה המשמעות יש לתמוה, דהאמר רב אשי הוה ס"ד למימר דצורבא מרבנן אפי' במים שאין להם סוף מותרת, דאי סליק קלא אית ליה, דא"כ לדברי המפרשים אסורה לעולם ואזלי' בתר סתמ' דקתני אסורה, וא"כ בצורב' מרבנן למה לא נתנו שיעור' מתי מותרת, שהרי זה הוא כמו נתנה דבריך לשיעורין, דשמא הרחיק מהלך יום או יומיים ויצא והרי צריכה להמתין עד שיבא שום אדם משם ויגיד איך נעשה הדבר, וכמו שזה הדבר דצורבא מרבנן סמכו באומדן דעתן, אע"פ שאין הדבר מפורש, כמו כן יש לומר דאפי' היכא דליכא צורבא סמכו באומדן דעתו דמאי שנא. ונראי' הדברי' שהיה לסמוך ולאוסרה לכל היותר עד מקום שהשיירות מצויות ללכת למקו' שהיה דר שם, וכשהיו בודקין בכל אותן המקומות ולא היו מוצאי' הרבה תימ' להחמיר יותר בדבר. וכן מצינו בפ' האשה ביבמות [קט"ז ע"א], בההוא גיטא דאישתכח בסורא ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעי, אלמ' דבדיקה אפי' במקום חששא מהניא ולא חיישי' טפי לאיניש אחרינ', בין למר ובין למר דהא במקום שהוחזקו היה... בעבור בדיקה היה אפי' רבא מודה דחיישי' כדפרישי', אלמ' דבדיקה מהני. ותיבדוק כל העולם דמסיק התם [קט"ו ע"ב], לאו דווק', אלא כלומר שצריך היה לבדוק גם סביבות נהרדעי יותר עדיין עד מקום שהשיירות מצויות, כמו בכאן שבדקו מסורא ועד נהרדעי במקום שידעו שצריך לבדוק. וקשה לי להכניס ראשי במה שלא הורגלו העולם לפרש, ולשמתיא דרב ושמואל מתי היו נוהגין איסור ולשמותי, אם לעולם או בלא בדיקה אבל כשהיו בודקין היו נהגין בה היתר. וגם בעוד מורי הרב ר' ברוך ז"ל עמדי לא היה נראה בעיניו להתירה לכתחילה, ע"כ איני יכול לסמוך על דעתי הענייה ואיני כדי, כי עדיין לא הגעתי גם לרועה צאן. ואם יש ביד רבותיי כולכם להתירה, הודיעני מהרה ותמסרו הכתבים ליד ישמעאל הכהן מבורנא, שיגיעם אלי טרם שיבא ר' יהודה אחי העגונה מברונא, כי הלך לפוליא לסחורה ושלו' לרבותיי כנפש תלמידם ועבדם. אברהם בר' משה. לא שאני כדיי להכניס ראשי בין שני הרים המאלפים, פן ירוצו גולגלתי, אך מצות הכותב אשמורה ואובין דעתי לפני רבותיי, הן טוב הן חילוף ודעת רבותיי שבקולוני' כדעתי, אחרי שלא התירו חכמי' לכתחילה לינשא גבי מים שאין להם סוף, וחזינן בגמ' דראוי לשמת' המתיר לכתחילה, כעובד' דרב שילא, ולא קבעו חכמי' זמן לדבר, אין בידינו לבדות הדברים מליבינו בלא ראיי' ובלא סמך ולתת אמתלות. כי (דאינו) [ראינו] במקום שרצו חכמי' להתיר פירשו הדברים, כגון במסיח לפי תומו ועד מפי עד ופסולי עדות ורבו באלה. ויש מקומ[ו]ת שהחמירו חכמי' ולא חשו לעיגון, כמו במים שאין להם סוף ואין שום עדות אפי' של גוי המסיח לפי תומו. ולא סמכו אסימני' שבכליו ושבגופו, כדמפורש בפ' האשה בתרא [ק"כ ע"ב], וכן בראהו מגוייד או צלוב וחיה אוכלת בו, ולא אזלינן בתר מידי דשכיח שנא' אכלתו כולו, וכן בנפל לבור של אריות, ולר' יהודה בן בבא נמי בחפירה של נחשים ועקרבים, וכן בנפל ביורה מליאת יין ושמן אין מעידין עליו [לקמן ע"ב], ולא חשו להתיר בדבר (החיה) [ההוה] שמת, אלא חשו חכמי' לניסים. והכי מפורש בתלמוד ארץ ישראל, [פט"ז ה"ג] דה"ג התם ראוהו מגוייד או צלוב אני אומר בחרב מלובנת נכווה וחיה, וצלוב אומר אני מטרונ' עברה ופדאתו, חיה אוכלת בו אומר אני נתרחמו עליו מן השמים, נפל לבור אריות אומר אני ניסים נעשו לו [כדניאל, נפל לכבשן האש אומר אני נעשו לו נסים] כחנניה מישאל ועזרי'. ותמה על עצמך הלא חשו בכל מקום לעיגון, אלא הכי עיקרא דמילת' היכא שעלתה ע"פ עדות הברור להם באנו להתיר הקילו והתירו ע"פ פסולי' ועל פי גוי המסיח לפי תומו, דסמכי אעדות (הברור להם באנו להתיר הקילו והתירו על פי פסולים ועל פי גוי המסיח לפי תומו דסמכו אעדות). כל דהו, דאשה דייקא ומנסבא, דכיון דיש קצת עדות הברורה דייק' וחוקרת אחר עדות טפי, שסבורה כמו שזה יודע גם אחרים יודעי' וחוששת לקילקול. אבל בשאין כלל עדות או סימנין ברורין מחמירי', כדאמרי' בהדי' בפרק יש בכור [מ"ו ע"ב], שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן, ופרי' ומי אחמור והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וכו', ומשני כי אקילו בסופה, פי' אחר חקירת העדות או בטביעות עין או בע"א כפי מה דפריש' חכמי', אבל בתחילה לא אקילו, פי' בגוף העדות לא אקילו א"כ אם יש עדות אפי' פסולין רק שמעידין דבר ברור מקילין כדפרישי'. ובפ' האשה [קט"ו ע"א] אמרה כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא ולדיליה נמי איתרחיש, ואמר נמי [קי"ד ע"ב] דאיפשר דעבדי סמתרי, אלמ' שתלו להחמיר. וכן גבי עד אחד במלחמה [קט"ו ע"א] תלו דאמר בדדמי, ומפ' ירושלמ' [פ"ט ה"א] דבהא נמי לכתחילה אסור ובדיעבד שריא. ובגמ' דידן [שם] מדמי לה אהדדי דבר שמעידין אומ' ברור אך שהם פסולי עדות כדפרי'. ולפי הדברי' שתלו במים שאין להם סוף ובעד אחד במלחמה לאסור לכתחילה, וגם בתלמוד בבלי נשאר בתיקו, אין בידינו להתיר כדפרי'. אע"פ שלא שנינו אסורין לעולם, כל התלמוד מלא אסור' ואסור סתם ופתרונם לעולם. אך במקום שפירשו טעם יש לדבר, כגון בריש יבמות [ב' ע"ב] עד סוף כל העולם, מפרש בגמ' אחר סיפא, משום דלצרור תרתי משמע ולא יותר הילכ' הוי חידוש והוצרך לשנות. וכן בתמורה [י"ז ע"ב] וולד וולדו עד סוף כל העולם למה לי ומשני לה וכו'. ובפ' ארבעה אחין [ל' ע"א] הרי זו אסור' עולמית קתני, משום דמסיים הואיל ונאסר' עליו שעה אחת. ובפרק החולץ [ל"ו ע"ב] גבי מעוברת ומניקה קתני יוציא ולא יחזור עולמית, משום דחכמי' דאמרי' יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. ובפ' חרש [קי"ב ע"ב] ואשת אח אסורין לעולם, משום רישא. והמעט יורה על רובו. והא גבי מים שאין להם סוף דבדיעבד מותר, נר' דהיינו דווק' לרבנן דקיימא לן כותי', אבל לר' מאיר דמחמיר כי יש להם סוף, שמא אפילו בדיעבד אסורה. והצור ידריכנו בדרך ישרה. אבי העזרי.
